תשעה באב שוב מתקרב אלינו

פצצת אטום

בדרך כלל כשמדברים על תשעה באב, מדברים על חורבן בית המקדש, אבל זה לא כל מה שקרה באותה תקופה כמו שמסביר הרב לייטמן. זה כמו לדבר על פצצות האטום שהוטל על יפן כדבר היחיד שקרה בכל מלחמת העולם השנייה. חורבן הבית השני הוא תוצאה של תהליך ארוך של מספר שנים ובסופו חרב גם בית המקדש, כמו שהטלת פצצות האטום על יפן היא תוצאה של מלחמה ארוכה ונוראה בכל העולם.
כולנו יודעים לדקלם את המשפט "בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם", אבל אם מסתכלים על
התהליך ההיסטורי שעברנו עד חורבן הבית, אנחנו יכולים לגלות קווים מאוד דומים למה שקורה היום
בחברה הישראלית. זה מתחיל כבר מהתקופה החשמונאית כאשר המלחמה על השלטון מפלגת את
העם, שנאת אחים מתפתחת בין היריבים, שנאה שכדוגמתה אנחנו יכולים להרגיש גם היום ברחובות
ירושלים.
הרומאים ניצלו את המלחמות הפנימיות וכבשו את ארץ ישראל וירושלים מידי החשמונאים. במהלך
מלחמת האחים לא בחלו שני הצדדים באמצעים , הכל היה כשר בכדי להגדיל את השנאה ולהרוס
את היריב. ביחד עם המלחמה ברומאים היהודים נמצאים במלחמה פנימית קשה ועקובה מדם,
הצדדים גם משתפים פעולה עם הרומאים והאדומים בניסיון להיות אלו שישלטו בממלכת יהודה. לא
עניין אותם דבר מלבד להכריז על עצמם כשליטי הממלכה, ואם זה מזכיר לכם מה שקורה היום, זה
לא ממש מופרך. אבל השיא מגיע בעת המצור על ירושלים, הצדדים שורפים את מחסני המזון של
ירושלים, וכפי שיוסף בן מתתיהו מתאר, הם נלחמים ברומאים ביום, ובלילה נלחמים זה בזה, ובלילה
מניין ההרוגים גדול מאוד ממניין ההרוגים ביום.
חורבן הבית השני היה בלתי נמנע, תוצאה של מלחמת אזרחים ושנאה בלתי נתפשת בין היהודים. אי
אפשר להתעלם מההרגשה שאנחנו נכנסנו מחדש לתהליך של שנאת חינם, הפעם אנחנו נלחמים נגד
וירוס קטלני ולא נגד בני אדם, אבל התהליך הוא דומה. אנחנו נלחמים גם בוירוס וגם אחד בשני,
השנאה מתפרצת ברחובות, היא אופפת את מסדרונות הכנסת, וכאילו לאף אחד לא אכפת מההרס
הכלכלי והחברתי שנוצר במדינה, העיקר להרוס את הצד השני. תשעה באב שוב מתקרב אלינו.

אהבת לרעך …

המגזין הכי עתיק בעולם – רב: "הנה יותר מאלפיים שנה, אנחנו מדברים על זה ואפילו קוראים לו הכלל הכי חשוב בתורה, אבל בנינו הוא לא הכי פופולרי." רב:" אז מה אתה מציע? שנפסיק לנסות!".
תהילים פרק א': "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים… ובמושב לצים לא ישב". המשפט הזה הרשים אותי ונחקק עמוק בזכרוני כבר בהיותי ילדה "מושב לצים" למה דווקא בחר באילו המילים שממש הצחיקו אותי וקיוותי שכל הספר ימשיך ברוח זאת וישעשע אותי.
היום תופסת את השימוש במושג מושב לצים שבא דרך מידת הרחמים, הספר אמנם מתחיל במידת הדין "הלך בעצת רשעים" ואילו המקבילה שלו באה דרך מידת הרחמים, אפשר היה להמשיך את המשפט השני באותה חומרה כמו בתחילת הפרק, ואילו פה מורגשת איזה אתנחתא – גם יושבים וגם צוחקים. לכאורה אין פה כוונות רעות אפשר לומר "לא מאיימות" כי באמת נאמר מתוך בורותם של היושבים במושב זה שלא מתכוונים להרע במזיד. זה מזכיר לי איך סבא שלי שמעולם לא היכרתיו אמר פעם לאבא שלי כשתפס אותו מעשן סיגריה בשבת בבית הירושלמי החרדי אמר לו כך: "עמנואל אתה יכול בהחלט להיות אפיקורס אך לעולם אל תהיה בור. כי אפיקורס על מנת להוכיח את טענותיו חייב כל הזמן ללמוד וללמוד ואילו בור נשאר תמיד בור ועם הארץ. כלומר, אין לו כלים להבחין בין טפל לעיקר. לשון הרע – ולעומת זאת לבוא באהבה.
. – .
אפשר היה לומר שבילדותי נחשבתי ל"זאב בודד" למרות הרבה חברה והרבה ניסיונות להנות אך בכל מושב שישבתי ובכל מגזין שנתקלתי תמיד התאכזבתי. שוב ושוב הייתי נופלת שבי אחרי הכריכה המפתה, אך הריקה מכל תוכן. האמת אני דווקא אוהבת בדיחות, אבל אוהבת אותם בערבון מוגבל… הומור כן אבל רק כשהוא בא עם מוסר השכל נסתר שנותן לי חומר למחשבה, כלי עזר לגלות ולהגיע לאהבה. פעם לימדתי עולים חדשים עברית וכששאלתי אותם אם הם מכירים את המושג זולת ענו כולם בערנות גדולה ובשמחה
הזולה שלי והזולה שלך. אוויי וואוויי אמרתי לבי זאת ההגדרה למושג סדום ואמורה שנחשב בזמנו לאיום ביותר והנורא מכל, ואילו היום ראה פלא, זאת כמעט הדרך לשלום. כל אחד יודע את מקומו יכול להיות שלם שדבר לא יעונה לרכושו. ובנימה אופטימית זאת יכול המגזין להסגר עם כמה תמונות יפות של נשים מחייכות
וילדים משחקים. אומרים יגעת ולא מצאת אל תאמין, יגעת ומצאת תאמין. חברותי ואני לא ויתרנו
ולמגזין אחר התחברנו למגזין שלנו קוראים ואהבת לרעך כמוך והוא נמכר חדשות לבקרים באין סוף
עותקים ואנו קוראים בו יומם ולילה וזה שכרנו מכל עמלנו.